בן ארצי צועק מול כולם שהוא אפס


אפס , בן ארצי
מילים ולחן : בן ארצי

בקטגוריה " אני ורק אני " אני מציג שירים אשר נוגעים בצורה כזו או אחרת באגו האנושי. בן ארצי , בשיר " אפס " מציג לנו את הצד השני של המטבע, את האדם אשר במקום להאדיר את עצמו, משפיל את עצמו. אולם השאלה שנשאלת היא האם השפלה עצמית שכזו, כפי שמעולל לעצמו בן ארצי , היא בהכרח נטולת אגו.

0 בן ארצי צועק מול כולם שהוא אפס

פשוט פשוט
מחפש מהות
לכל שטות
נמות נמות
בובה עם חוט
של אלוהים

זה טוב
זה רע
אך אין ברירה
אין דרך חזרה
בדיחה
זו חזרה גנרלית
העיקר הספקנות

אני אפס, אני אפס
צעקתי לפני כולם במסיבה
אני אפס, אני אפס
בסך הכל רציתי אהבה

ארון גדול
יש בו הכל
ספרים שלא קראתי
תקליטים שלא שמעתי
אך את הארון עיצבתי
שאראה חכם

זה טוב
זה רע
אך אין ברירה
אין דרך חזרה
בדיחה
זו חזרה גנרלית
העיקר הספקנות

אני אפס, אני אפס
צעקתי לפני כולם במסיבה
אני אפס, כל אחד הוא קצת אפס
וכל אחד זקוק לאהבה

אפס . ניתוח השיר :

בשיר " אפס " מציג לנו בן ארצי סיפור מעניין אולם לא ברור. לאורך כל השיר, גם בבית הראשון, גם בפזמון המשני וגם בפזמון עולות לנו עוד ועוד שאלות ותשובות אין. רק בבית השני התמונה בעצם מתבהרת לחלוטין.
יכולתי להתחיל מהצגת הבית השני, אולם העדפתי לנתח את הסיפור שבשיר על פי הדרך שבה בחר בן ארצי להעביר אותו.
הבית הראשון הוא מעט מבולבל ומלמד אותנו בעיקר על דמותו הפלספנית של הדובר בשיר :
פשוט פשוט , מחפש מהות
לכל שטות , נמות נמות
בובה עם חוט של אלוהים

הבית הראשון מציג בעצם את הבלבול של אדם אשר מצד אחד מחפש מהות מורכבת ומצד שני טוען שהוא שואף אל הפשטות. אנחנו עדיין לא מבינים במה מדובר אבל ממשיכים הלאה.

 בן ארצי צועק מול כולם שהוא אפס

בן ארצי בסצינה משובחת של הלקאה עצמית

בתחילת הפזמון המשני של השיר מופיעים המשפטים האלו:
זה טוב , זה רע
אך אין ברירה
אין דרך חזרה

אין דרך חזרה ממה? אנחנו שואלים את עצמנו, ומייד חושבים שאנחנו מקבלים את התשובה בפזמון של השיר.

הפזמון של השיר " אפס ":
אני אפס , אני אפס
צעקתי לפני כולם במסיבה
אני אפס , אני אפס
בסך הכול רציתי אהבה

מה? למה? מדוע מתפרק ככה בן ארצי וצועק מול כולם שהוא אפס ? מה מניע אותו? מה האהבה קשורה עכשיו לעניין?

למזלנו, עכשיו מגיע הבית השני של השיר , אשר בו נמצאות כל התשובות:
ארון גדול יש בו הכול
ספרים שלא קראתי
תקליטים שלא שמעתי
אך את הארון עיצבתי
שאראה חכם

על ידי הארון חושף בפנינו בן ארצי את העובדה שהוא מנסה להצטייר כחכם. הוא מציב ספרים ותקליטים שהמעולם לא קרא או האזין להם, ובעזרתם משקר לכולם שהוא חכם יותר ממה שהוא באמת.
הכול טוב ויפה, אולם האם זו סיבה מספיק טובה להתפרק ככה מול החברים ולהגיד להם שאתה אפס ? זה נראה לכם הגיוני?
לא, זה לא נראה הגיוני, אולם לפי הפרשנות שלי התפקיד של הארון לא נגמר כאן. הארון הוא לא רק ארון בביתו של בן ארצי , אלא דימוי יפה ומעניין שבן ארצי בחר לתת לעצמו. השקרים אשר מציג הארון הם בעצם השקרים שלו.
מאחר והארון הוא דימוי של בן ארצי עצמו, אז הספרים והתקליטים הם החוכמה או האומנות באופן כללי. ומכך שבן ארצי מודה שהוא מעולם לא קרא והאזין לספרים ולתקליטים, אנו מבינים שהוא בעצם מודה בכך שהוא יודע מעט מאוד על החיים באופן כללי. אולם, כפי שהוא מעצב את הארון בכדיי להיראות חכם, כך הוא גם למד איך לדבר ולהציג את עצמו כמישהו מבריק וחכם כאשר בפועל אין לו שום דבר מעניין להגיד. בן ארצי בעצם תופס את עצמו כמו כד יפה אך חסר תוכן.

בקטגוריה " אני ורק אני " אני מנתח שירים שבהן יש לזמרים בעיות רציניות של אגו . בן ארצי , בשיר " אפס " דווקא מצליח בסופו של דבר להתגבר על האגו שלו ועל העמדות הפנים ולנסות ולהיות מישהו יותר אמיתי.

אני מאוד אוהב שירים עם חשבון נפש, ובשיר הזה עושה בן ארצי חשבון נפש עמוק ומעניין עם עצמו. גם הסיטואציה שבה הוא נעמד מול כולם במסיבה ומתפרק היא מאוד ויזואלית עבורי ויוצרת הרבה רגשות. אפשר ממש לדמיין את ההלם של החברים של בן ארצי בגלל ההתפרקות שלו לעיניהם.
אולם אז, בפזמון האחרון של השיר, בן ארצי הורס לדעתי קצת את המסיבה:
אני אפס, כל אחד הוא קצת אפס
וכל אחד זקוק לאהבה
במקום להישאר עם שיר נהדר על ביקורת עצמית ואף הלקאה עצמית נפלאה, נפל גם השיר " אפס " לתוך הקלישאה של ההטפה.

ושלא תבינו אותי לא נכון, בן ארצי הוא לא היחיד שנופל בפח הזה, ההטפה היא מכת מדינה. יש יותר מדי שירים ישראלים אשר מצליחים להעביר רגש חם או כאב בצורה מצוינת, אולם אז מאכילים אותנו בכפית עם איזו חוכמה בגרוש ופוגעים לעצמם בשיר.
המאזין הוא לא מטומטם, הוא יכול לעשות ההשלכות של השיר על עצמו גם בלי שבן ארצי יגיד לו שכל אחד הוא קצת אפס ושכל אחד זקוק לאהבה .

אולם מעבר לכך, השיר " אפס " הוא שיר עם סיפור מעניין, והדימוי של הארון ספרים בבית השני של השיר הוא דימוי מעולה בעיניי. בן ארצי נותן עוד הוכחה למשהו שכבר למדנו דרך משפחת בנאי. כישרון מוזיקלי זה דבר גנטי.

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה אני ורק אני,‏ עם התגים , , .‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>